תמונות קצרות,צבולסקי. 

בקיץ חם ולוהט זה,נזדמנתי בשעות בין הערביים לאותו בית חולים גדול ומפואר אשר היה פעם,בעבר הרחוק,בנוי מעשרות צריפים עלובים.
היה חם ומהביל,התיישבתי בכבדות על ספסל,ניגבתי עגלי זעה מהמצח והבטתי מסביב.
לא ניתן להכיר את המקום.
והרי עבדתי כאן כסניטר לפני שנים רבות בתקופת חופשה מהלימודים ואף הפכתי להיות נהג של רכב חשמלי. הייתי מסיע חולים מצריף אישפוז אחד למשנהו,מעביר כביסה בין המחלקות ונוסע גם לקיוסק לשתות גזוז.
חייכתי לעצמי, כמה עצים דפקתי בדרך עם האמבולנס הזה!
וכך אני מהרהר לי,במעלה השביל מופיעה דמות ומתקרבת אלי.
הסתכלתי וקפאתי במקומי.
זיכרונות עבר עלו בי וצעקתי ,צבולסקי?
צבולסקי זה אתה?
האיש התקרב אלי ואני רואה את אותה ההליכה המתנדנדת,גופו נוטה לפנים וכתפיו שמוטות.
הרים עיניו,הביט בי ופלט,כן אני צבולסקי, ושאל אנחנו מכירים?
רואות עיני את שערותיו השחורות המשוכות לאחור ושיבה זרקה בהם.
הוא חמוש במשקפיים,עיניו בוהות מעט והקול אותו קול,מעט מתנגן ובאוקטבה נמוכה.
מכירים ועוד איך מכירים,עניתי,אפילו טוב מאד מכירים,רק כנראה הזיכרון שלך קצת אבד.אבל מותר לך,הוספתי. אתה הרי כבר לא ילד כפי כשהכרתי אותך.
נכון ענה,הזיכרון כבר לא משהו ולמען האמת אני לא זוכר כלום.
שב לידי צבולסקי אמרתי והוא התיישב בכבדות.

השתררה שתיקה,צבולסקי הביט לפנים מבט בוהה ,הסתכלתי עליו ותמונות מהעבר הרחוק הופיעו והן ברורות וצלולות.
אוי צבולסקי צבולסקי,היית ילד והנה אתה כבר בא בשנים,אבל אני רואה אותך כמו אז ,רק חליפת הזקנה שינתה אותך.
הייתי בוגר, כאשר היית ילד בן שמונה שנים.
עדיין אני זוכר איך היית מושך הברות ומילים למלרע,כמו יהודי זקן.ו
היו אתך רק צרות.
ואביך,אני זוכר,למרות שהיית בנו,לא סבל אותך.תמיד רטן בפני,"מה אני עושה איתו,כל ערב יש משלחת של ילדים בחוץ ואלו שרים במקהלה,צבולסקי!
צבולסקי הרביץ,צבולסקי קילל אותי,צבולסקי שם לי ראשן של צפרדע בתחתונים ומה לא?
אז מדי פעם אני סוטר לו או נותן לו בעיטה בישבן, כי הדיבורים לא עוזרים יותר.אבל הממזר הקטן הזה מחזיר לי! בועט בחזרה,מניף ידיים ופעם נתן לי בעיטה בקרסול שלא יכולתי ללכת יומיים.
וידעתי שהילד הזה,הולך לבריכות מים היכן שיש ראשנים של צפרדעים,אוסף אותם ותוקע אותם בתחתונים של ילדים אחרים".
נזכרתי כי ענין האופניים היה הגרוע ביותר.
הוא היה משכיר אותם לילדים אחרים לסיבוב תמורת 5 גרוש.
אמרתי לו פעם "צבולסקי,תפסיק עם זה,הרי אתה רב כל הזמן עם ילדים בגלל זה.ובגלל הראשונים,תקבל עוד פעם אבן בראש,כמו בעבר".
היה צוחק ואומר לי,"גם לברוך ביסטריצקי,המנהל,שמתי ראשונים בתוך האוטו המצחיק שלו על שלושה גלגלים ודלת מלפנים".
ופעם אף סיפר לי, שהלך לבית קברות הצמוד לבית הספר והוציא עצמות של מתים והיה מפזר בכיתות.
והיה מתפקע מצחוק, עד שתפסו אותו יום אחד וקראו לאביו.זה נתן לו בעיטת וסטירות והממזר הקטן החזיר לו.
כזה ילד היה צבולסקי והכרנו אותו רק בשם הזה למרות שהיה לו שם פרטי.
פעם שאלתי את אביו.
למה אתה קורא לו צבולסקי ?
שמע, ענה לי.
אמא שלו נתנה לו שם.
שמו איגנץ.
כך קראנו לו תחילה.
אבל כשהיה בן חמש הפסיק להגיב,לא היה עונה או היה פותח בצרחות,מאדים כולו ובועט בנו. אז הפסקנו. ויום אחד קראתי לו צבולסקי ומיד נהיה שקט.וכך נשאר.
פעם סיפר לי אביו.
אתה יודע אדי, צבולסקי זה השם שבחרתי לעצמי לבד כי לאבא שלי קראו בורק.
והסביר.
בורק בפולנית זה סלק וגם מטומטם.למטומטם בפולניה קוראים בורק.אז החלפתי את השם,כאן בישראל.
צבולסקי זה איש הבצל,כך שנשארתי בירקות ואני גם אוהב בצל.ו
בכלל,גם אמי היתה ממשפחת הירקות ושמה ז'פק,מין עשב ירוק שאוכלים.
וגם הילד הזה הוא צבולסקי,אבל רק עם שם אחד ואני לא יודע מה לעשות איתו,אין לי כח בשבילו,
אני לבד וגם חולה,מחר גם אוכל למות.
היה מספר שעבד במשך שנים כטבח על אוניה בשם "שלום" וחטף איזה מחלה.
פעם אמר לי.
"הרופאים אומרים לי שי לי עורק בגוף כמו צנור ביוב רחב שיכול להתפוצץ כל רגע.אבל אתה יודע, ,אני לא סובל את הילד הזה ולפעמים יש לי חשק למות ולא לראות אותו יותר.לא איכפת לי שישאר לבד.
נעתי בספסל, הפניתי ראשי אליו ואמרתי.
"צבולסקי,זה אני אדי,החבר הגדול שלך מרחוב ד בעיר.אתה זוכר?
הסתכל עלי וענה בקולו הנמוך והמתנגן "אני לא זוכר כלום".
"איך אתה לא זוכר, צעקתי!" "ואת האופניים אתה זוכר? ". הביט בי בפליאה ושאל "איזה אופניים?"
ראשי נשמט ושאלתי .
"ומה אתה עושה כאן, במקום הזה?
אתה זוכר?
הביט בי ובחיוך מבויש ענה.
"בטח אני זוכר .אני עובד כאן בפתולוגיה.עוזר לרופא.חותך חתיכות בשר ושם בצנצנות. ולפעמים הרופא מראה לי משהו במיקרוסקופ,הוסיף בגאווה."
יפה צבולסקי ,אז התקדמת בחיים! ומה יש לך לספר עוד?
כלום ענה,אני הולך עכשיו לעבודה.
קם בעייפות מהספסל, הסתובב והלך.